למה אין עדיין לחץ בינלאומי משמעותי לבלימת זוועות ודיכוי מצד ישראל - נייר עמדה

איך ייתכן שלמרות תנאים נוחים לחץ כזה עוד לא התגבש באופן ממשמעות? וכיצד קידום שיח וחלופות מדיניות שרואות טוב יותר את הכאב, הרגישויות והסיכונים לשני הצדדים יכולים לקדם לחץ כזה.

נייר עמדה וניתוח מאת המחנה הפרו-אנושי 

לחץ בינלאומי הוא הכלי האסטרטגי העוצמתי ביותר – אולי הכלי האפקטיבי היחיד – שיש לכוחות הפרוגרסיביים כדי לבלום את הקיצוניות ההרסנית והמסוכנת של ממשלת ישראל הנוכחית. לכאורה גם הקהילה הבינלאומית מאוחדת יחסית בקביעה כי ישראל מפרה באופן בוטה את זכויות האדם של הפלסטינים עוד לפני המלחמה בעזה ובוודאי שאחריה, וכי הצורך המובן להיאבק בחמאס לא מצדיק את הזוועות שנעשות בעזה. לכן עולה השאלה, למה אין עדיין לחץ בינלאומי משמעותי על ישראל, והמעט שיש רחוק מלהיות משמעותי? 

זו שאלה חשובה. למרות שהשאלה עשויה להישמע כתלונה אין זו הכוונה, אלא בחינה כנה ואמיתית של הכשל. איך ייתכן שהכלי הזה טרם נשלף במלוא עוצמתו או קרוב לכך? אם נבין למה טרם נעשה בו שימוש, אולי נוכל להבין איך ניתן לייצר את התנאים שיעודדו את שליפתו ואת השימוש בו לנוכח הדחיפות בבלימת הקיצוניות: המצב המחריד ברצועת עזה ומעבר לה; התוכניות להתנחלויות בגדה והפגיעות בפלסטינים שם, הפגיעה בקולות אופוזיציוניים בתוך ישראל ועוד.

יש לציין קי לחץ בינלאומי אפקטיבי כולל מגוון כלים, לא רק סנקציות ובטח לא רק סנקציות גורפות כמו חרם כלכלי מוחלט על מדינה הכולל את ניתוק כל קשרי המסחר עימה ואפילו לא חייבות להגיע לכדי אמברגו נשק גורף. ייתכנו למשל צעדים כמו הכרזה על שרים קיצוניים ואף על מנהיג המדינה עצמו כפרסונה נון גרטה בשורה של מדינות; סנקציות כלכליות כלפי מקבלי החלטות ובכירים החשודים כקשורים לזוועות בעזה או התנכלויות חמורות בגדה; הן יכולות לכלול התנייה של הסכמי סחר חדשים או התנייה ביחס לחידוש הסכמי סחר ושיתוף פעולה קיימים וכו'.

המצב כיום:

המצב נכון להיום הוא שעל ישראל אין כמעט לחץ אפקטיבי, וגם המעט שקיים חדש מאוד: ישנו חרם מוצהר ובלתי מוצהר של חברות פרטיות וגופים שונים בחברה האזרחית ובאקדמיה ברחבי העולם, לא בהיקף שמטלטל את השוק הישראלי הגם שבהחלט בהיקף שמתחיל להיות משמעותי. מאידך, אפילו טורקיה העוינת מאוד את ישראל לא ניתקה את כל קשרי הסחר או הקשרים הדיפלומטיים. מדינות החלו לאחרונה באמברגו נשק – לרוב חלקי – על ישראל, אבל לא המדינות שהן ספקיות נשק מרכזיות – ארה"ב וגרמניה, שלפי ההערכות מספקות כ-95% מהנשק שבידי צה"ל (למעט עיכובים מעטים תחת ממשל ביידן, שהופסקו עם עליית טראמפ). 

מבחינה כלכלית האיחוד האירופי שוקל את ביטול שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הכלכלה וההשקעה במחקר ופיתוח אך דברים טרם הוחלטו. מעבר לכך ישנן סנקציות כלכליות על מתנחלים אינדיווידואלים שחשודים כמי שפגעו בפלסטינים ולא נענשו. אין סנקציות כלכליות דומות כנגד בכירים ישראלים.

אם כן, אין כיום שום לחץ בינלאומי משמעותי על ישראל מצד מדינות מערביות.

אז מהן הסיבות האפשריות להימנעות מהפעלת לחץ אפקטיבי משמעותי ומה יכול להעפיל עליהן? 

ממשל טראמפ

הסיבה הראשונה העולה על הדעת היא הפרו-ישראליות של ממשל טראמפ, אך גם לפניו לא היו פני הדברים שונים, וגם בממשל טראמפ יש גורמים חזקים שלא חשים בנוח עם מדיניות ישראל בעזה ונראה שאפילו בממשל זה יש עם מי לעבוד. לכן יש לבחון סיבות עומק אחרות.

קושי לגבש את חלופות המדיניות שרוצים לדחוף

הסיבה השנייה היא שלחץ בינלאומי אמור לנסח דרישות קונקרטיות מהמדינה שעליה רוצים ללחוץ – אם לא תעשו כך וכך יופעל עליכם לחץ בדמות צעדים או סנקציות כאלו או אחרים. בפשטות: לאיפה אנחנו רוצים לדחוף את הממשל הסורר? ונדמה שלאור מורכבות המצב בעזה קשה לגבש סט דרישות כזה שיזכה להסכמה רחבה. על מנת לזכות בלגיטימציה רחבה מודל חלופי כזה צריך להציע מענה מעשי לסדרה של היבטים ואתגרים: לזכויות הפלסטינים, לסידורי ביטחון נאותים לישראלים (מה שקשור גם ליציבות אזורית ארוכת טווח שהקהילה הבינלאומית חותרת אליה), וגם לסוגיית החטופים ולשאלת היום שאחרי בעזה ואפילו בגדה. העניין מסובך אף יותר כי הפיתרון לחלק מהדברים הללו קשור גם לחמאס ולגורמים פלסטינים ולא רק למדיניות ישראלית – כלומר צריך שעוד צד יסכים להסדרים. בפרט, לא סביר שמדינות מערביות ידרשו ממדינה אחרת להימנע מלפעול על מנת לשחרר את אזרחיה שנחטפו על ידי ארגון המוגדר כארגון טרור ויכתיבו לה באופן מדוייק איזו עסקה עליה לקבל, שכן הן עלולות להיות מחר בסיטואציה דומה ולא רוצות לייצר תקדים שיגביל אותן. עם זאת, כלים אחרים להפעלת לחץ לשחרור החטופים – שלא כרוכים בהרג נרחב והרעבה – יכולים להיות נתיב שיהיה קל יותר למדינות לדחוף. 

ככלל, ככל שניתן יהיה להדגים כי ישראל לא נקטה בצעדים בסיסיים שנדרשו ממנה שאינם תלויים בצד השני ואינם חוסמים את היכולת שלה לשמור על הביטחון – ואולי אף משפרים יכולת זו (להיאבק בחמאס ודומיו, ולהפעיל לחץ לשחרור החטופים) – כך יהיה קל יותר לייצר עליה לחץ לנקוט בצעדים כאלו. למשל, ללחוץ על ישראל לאפשר לעזתים להתארגן תחת ממשל מקומי אוטונומי חלופי לחמאס בחלקים של רצועת עזה שכבר שוחררו משליטת ארגון הטרור וכך להתחיל בשיקום אזורים אלו, מה שגם יסייע לעזתים מן השורה לשפר את תנאי חייהם וגם יחליש את חמאס.

אם כן, כדי לעקוף את הבעייה הזו נדרש מתווה חכם ומורכב, המכיר גם בצרכי הביטחון של ישראל (שבראייה רחבה הם צרכי הביטחון של כל מדינה שעשויה למצוא עצמה בתוך מאבק אינטנסיבי בגורמי טרור וגרילה בשטח בנוי) וגם באתגרים מעשיים אחרים. הלך הרוח הפרוגרסיבי במערב מתעלם לרוב מצרכי הביטחון של ישראלים ומשיקולים ביטחוניים בכלל, אם לא עויין אותם, ולכן יתקשה לסייע בעיצוב ודחיפת מתווה חלופי שרגיש להיבטים אלו. למעשה גורמים פרוגרסיביים מזהים לרוב את הקריאה ללחץ בינלאומי על ישראל עם דרישות מקסימליסטיותממנה שגם מפגינות קלות ראש כלפי שיקולי ביטחון ויציבות אזורית. מיסגור כזה סביר שהביא רתיעה של ממסדים וגורמים בזרם המרכזי מהכיוון הזה.

העוצמה של ישראל והיכולת שלה לגבות מחיר ממי שיפעלו נגדה

הסיבה השלישית שעולה על הדעת היא שישראל היא מדינה מאוד עוצמתית: ארה"ב (בטח תחת ממשל טראמפ) ניצבת לצידה והטילה וטו על צעדים נגדה ובמקרי קיצון אף עשויה לפעול ולהטיל סנקציות נגד מדינות וגופים  שינסו לפעול נגד ישראל בצעדים בוטים (כפי שפעלה נגד בית הדין בהאג); ישראל היא בעלת תעשיית נשק מפותחת, כולל כמה פיתוחים די ייחודיים שצבאות המערב תלויים בהם במידה מסויימת לנוכח התגברות האיום הרוסי (בפרט בתחום של יירוט טילים); ישראל היא מעצמה כלכלית עם שוק הייטק וטכנולוגיית עילית מפותח שהתנתקות ממנו עשויה להוות נזק כלכלי ופגיעה בענף הטכנולוגיה; ולישראל יש בנות ברית חזקות בעולם  כמו גם בתוך מדינות (הימין והימין הפופוליסטי הנמצאים במגמת התחזקות). בקצרה, צעדים נגד ישראל יכולים לבוא עם מחיר כואב למדינה שתנקוט בהם או לממשל שינקוט בהם.

אין דרך טובה להתגבר על האתגר הזה באופן מוחלט, אבל יש דרך לרכך אותו: ראשית, אם הלחץ נתפס לא כגט כריתות לישראל או אקט של שנאה אלא כניסיון לחסום קווי מדיניות קונקרטיים המהווים פגיעה בוטה בזכויות האדם (תוך הבטחה להסרת הלחץ ואפילו תמריצים חיוביים בהינתן התנהלות שחוזרת לכבד את הדין הבינלאומי), אז עולה הסיכוי שממשלת ישראל תשקול גם כן את צעדי הנגד ולא תרצה להסלים את הסיטואציה באמצעות מעגל של צעדים קיצוניים מדי עד לכדי נתק. שנית, ככל שקואליציה רחבה של מדינות תגבש חזית אחידה יהיה קשה לישראל להגיב בצעדי נגד קיצוניים כלפי כולן. עם זאת, כדי לגבש קואליציה רחבה יש צורך בהסכמות רחבות, כולל עם מדינות שנוטות להיות יותר ידידותיות לישראל או יותר מודאגות מאתגרים ביטחוניים ויותר חוששות מיצירת תקדימים שיגבילו מאבקים עתידיים בטרור. גם מהסיבה הזו יש צורך בגישה מרובת פרספקטיבות ששיקולי ביטחון הם מרכיב מרכזי בה, ולא רק זעם על ישראל.

חשש מהפחת רוח גבית בחמאס ובטרור בכלל

הסיבה הרביעית היא חשש של מדינות מערביות מלסייע לחמאס ובני בריתו מתוך הטלת צעדי לחץ או סנקציות על ישראל. בתוך כך ישנו חשש שצעדי הלחץ יתפסו כגמול למי שביצע אקט טרור נוראי (טבח השבעה באוקטובר) – מה שיכול להעלות באופן כללי את קרנו של הטרור ככלי "אפקטיבי", לא רק בהקשר המקומי. וכן יש חשש קונקרטי להביא להקשחת עמדות של חמאס במו"מ על החטופים לאור החלשתה של ישראל באמצעות צעדי לחץ והזמן שמשחק כעת לרעתה.

ראשית, קל מאוד לנטרל את החשש שצעדי לחץ על ישראל עשויים להפיח בחמאס תקווה שהיא תישבר בקרוב ולכן להביא להקשחת עמדותיו במו"מ על החטופים: פשוט אפשר וצריך לייצר מתווה חכם של צעדי לחץ ותמריצים – למשל שבמקרה של סירוב חמאס להסכם הוגן שישראל הסכימה לו יוסרו ממנה לפחות חלק מצעדי הלחץ, וכך הקשחת עמדות מצד חמאס מסייעת לישראל (חלק מצעדי הלחץ על ישראל צריכים להיות מקושרים למעשי ישראל בגדה המערבית ולעצם הכיבוש, כך שגם סיום המלחמה בעזה – ללא הסדר כולל גם לגבי הגדה – לא צריך להביא להסרתם). זה צריך לעבוד גם הפוך – סרבנות של ישראל להסדר הוגן שחמאס הסכים לו צריכה להביא להחרפת צעדי הלחץ עליה. בהתייחסות כללית יותר, יש להציג את צעדי הלחץ על ישראל כמענה לתגובה הבלתי-סבירה שלה אפילו לנוכח טבח נורא שנעשה נגד אזרחיה, שלא מצדיק פגיעה כה מחרידה, רחבה וגורפת באוכלוסייה האזרחית של רצועת עזה. לצד זאת, יש לציין ולהדגיש את זכותה העקרונית של ישראל לפעול לניטרול האיום מצד חמאס בטבח חוזר ופגיעות אחרות, אך רק בדרכים ובאמצעים שעולים בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. כך יובהר כי לא מתקפת טרור מחרידה הביאה ללחץ על ישראל אלא התגובה הבלתי סבירה שלה. למעשה, בתסריט בו הייתה ישראל נלחמת בטרור לפי הדין הבינלאומי לא היו ננקטים נגדה צעדים מצד הקהילה הבינלאומית והיא אף הייתה זוכה לסיוע. זה שוב דורש לראות גם את הצד הישראלי וגם שיקולי ביטחון לאומי.

מיקום נמוך בסדר העדיפויות הלאומי

מדינות נרתעות מלחץ אפקטיבי על ישראל כי זה לא הנושא הכי בוער על סדר היום שלהן – לכל מדינה ומדינה יש את האתגרים והבעיות שלה שניצבים גבוה יותר בסדר העדיפויות ושביחס אליהם בוחרים מצביעים בבחירות. כדי להתגבר על המכשלה הזו דווקא העובדה שישנה שכבה הולכת ומתרחבת של צעירים שהנושא בליבם ועשוי אף להשפיע על ההצבעה שלהם בקלפי יכולה לתרום. ובכל זאת, עם כל הכבוד ליכולת של השכבה הזו לעשות רעש, ספק שהיא רחבה מספיק על מנת להוות כוח אלקטורלי משמעותי. דרך אחרת להשפיע היא לחשוף את המחיר למערב בשל חוסר יציבות במזה"ת: רדיקליזציה של צעירים מוסלמים אצלם בבית, מתחים חברתיים במדינות המערב עצמן (למשל בין מוסלמים ליהודים ובין פרו-פלסטינים לפרו-ישראלים), עליה במחירי הנפט והאנרגיה, פגיעה בסחר הבינלאומי ועליית מחירים (בעיקר בשל פעולות החות'ים בנתיבים הימיים), גלי הגירה עצומים בשל התדרדרות למלחמות כוללות, וחוסר יציבות אזורי שעשוי לגלוש לחוסר יציבות עולמי ועוד. גם קו הטיעון הזה מצריך שפה שחורגת מאוד מהשיח הפרוגרסיבי הרווח: התייחסות תועלתנית לשיקולים גיאו-אסטרטגיים וכו'.

מקדמי הלחץ מזוהים עם רטוריקה ותפיסת עולם שמרתיעה גורמים ממסדיים

הגורמים מהחברה האזרחית וארגונים בינלאומיים או גורמי מחאה שמקדמים את הרעיון של לחץ בינלאומי על ישראל נוטים להרתיע גורמים ממסדיים יותר כגון ממשלות וגורמים בקרבן, מכל הסיבות שנמנו מעלה. בפרט הנראטיב החד-צדדי שמקל ראש בשיקולי ביטחון לאומי בכלל ובביטחון לישראלים בפרט, עשוי להרתיע גורמים ממסדיים, לגרום להם לחשוש מלהיות מזוהים עם גורמים כמו ה-BDS. וכך היכולת לקדם מדיניות ולגבש חזית כמה שיותר רחבה של בני ברית נפגעת.

סיכום:

אם כן, היכולת לקדם לחץ בינלאומי אפקטיבי על ישראל עוברת ביכולת להיפתח לשיקולים רווחים ומורכבים. ביניהם ניתן למנות את צרכי הביטחון של הישראלים ומודעות לתקדימים בתחום מרחב התימרון של מאבקים בטרור ולוחמת גרילה באופן כללי; שיקולים גיאו-אסטרטגיים רחבים יותר; הבנה של הסכסוך כמעגל היזון חוזר וכמארג של גורמי תלות-הדדית. כיום השחקנים המרכזיים שמקדמים לחץ כזה – ארגוני זכויות אדם וגורמים הנוטים לצד הפרוגרסיבי – רחוקים במרבית המקרים מהגישה הזו כרחוק מזרח ממערב. נדמה שהגורמים הללו מכוונים לרוב את המיסגור שלהם כך שישלהב ויניע לפעולה קהל אולטרה-רדיקלי צעיר שנוטה לפקוד את ההפגנות הפרו-פלסטיניות במערב אך השפעתו על הממשלים השונים ועל מוסדות שונים קטנה יחסית, ובלתי סביר כי יש ביכולתו לקדם יעד של קואליציה רחבה של מדינות שיפעילו לחץ אפקטיבי על ישראל להימנע מהפרת זכויות אדם. כך נוצר מצב אבסורדי במסגרתו, לפחות נכון לעת הזו, מי שהכי רוצים לקדם לחץ בינלאומי נגד הפרות של זכויות אדם מצד ישראל, מכשילים אותו בפועל.

מה שנדרש הוא שינוי גישה לכיוון של נראטיב מורכב יותר, שער לצרכי ביטחון של שני הצדדים, לצורך ביציבות אזורית, לשיקולים גיאו-אסטרטגיים, ולרגישויות של גורמים ממסדיים ולא רק להנעה לפעולה של קהל אולטרה-רדיקלי צעיר שנמשך לרטוריקה יותר חד-משמעית וסוחפת. בתוך כך יש צורך להציג חזון חלופי מעשי כולל צעדים חד-צדדיים שעל ישראל לנקוט, שאינם מצריכים מעשית ואינם מחייבים נורמטיבית שיתוף פעולה של חמאס או גורמים שלישיים כלשהם. צעדים כאלו הם בגדר מענים בסיסיים להפרות של זכויות יסודיות של הפלסטינים וכן יכולת להתחיל בגיבוש חלופה פלסטינית לגיטימית לחמאס ברצועת עזה, לטובת שני העמים. כמו כן, יש לדאוג לגיבוש שיח שמתכתב עם האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים של מדינות המערב על מנת שיהיה לנו כוח שכנוע לא רק במושגים מוסריים אלא גם תועלתניים, כדי להגביר את הסיכוי לפתיחת ערוצי הקשבה.